למי מאיתנו, בעלי הכלבים, אין את החלום שהכלב יהיה משוחרר לצידנו, שירוץ חופשי, שישחק עם כלבים אחרים ולמשמע הפקודה “אליי” הוא ירוץ באושר בחזרה?
כמה פעמים ראיתם כלב משוחרר בוהה בפרצופו המאדים של בעליו ממרחק בטוח ומקשיב למילה “אליי” החוזרת פעם אחר פעם בטונים עולים ובנימה ההולכת ונהיית כעוסה יותר ויותר.
הפקודה “אליי” מכילה עולם שלם בתוכה…
היא מחביאה מאחוריה את כל מה שהכלב חש אליכם.
אם הכלב רואה בכם מקום של אושר, מקום שאליו ניגשים כשמפחדים, כשעצוב, כשחולים… אם הכלב יודע שכשבאים אליכם – תמיד דברים טובים קורים – הוא יבוא. מהצד השני, קחו את הבעלים שחזר הביתה אחרי 9 שעות וגילה את הספה היקרה שלו מחולקת בצורה שווה ל- 1000 חתיכות והוא צועק על הכלב: “בוא לכאן מהר!”, כשהמטרה הינה “להראות לו” – זאת נשארת החוויה של הכלב מלבוא לבעליו. הכלב שלכם זוכר…הוא לא יבוא אם הוא לא חייב (אלא אם הוא מחובר ברצועה).
לאמון, ממש כמו אצלנו, לוקח זמן להיבנות. נורא מהר אפשר להרוס אותו וזה ממש מורכב לבנות אותו בחזרה.
כשאתם קוראים לכלב שלכם, תמיד העצימו אותו. הוא לא היה חייב לבוא, הוא בחר. העבודה על הפקודה ״אלי״ , היא עבודה איטית, הדרגתית.
בונים ידע של כלבנו לגבי מה מצופה ממנו בכל רגע כשה״אלי״, נזרק לאויר. בונים את הידע הזה מקרוב, עם הרבה חיזוקים כשהמטרה להפוך את זה להתניה. שהתגובה תהפוך ל״אוטומט״, לתגובה ללא שיקול דעת.
